שִׂיחַ מַצְמִיחַ
בשנה הראשונה שלי בהוראה ובחינוך כיתה (חנ”מ- לקויי למידה)
החלטתי לקראת סוף המחצית
לתת לתלמידים לכתוב הצלחות שחוו לאורך המחצית.
ומשם צמחתי
- להעריך ולחגוג הצלחות
- לזהות אתגרים
- ולהציב מטרות להמשך- כי רק ככה צומחים.

בשנה הראשונה שלי בהוראה ובחינוך כיתה (חנ”מ- לקויי למידה)
החלטתי לקראת סוף המחצית
לתת לתלמידים לכתוב הצלחות שחוו לאורך המחצית.

מעוניינים בקובץ? כתבו פה ואשלח לכם בשמחה
❓ מכירים את זה שאתם מבקשים משהו מהילדים והם עונים: “רגע, תכף.. עוד מעט, מה הלחץ?.. ” ❓ מכירים את זה שאחרי שביקשתם משהו- נראה שהילדים פתאום מתעלמים מקיומכם, לא מגיבים וממשיכים בשלהם? ❓ מכירים את זה שלפעמים אתם צריכים לחזו
לחשב מסלול מחדש! כשרצים לפעמים מרגישים קושי! ואז הקושי תופס מקום בחשיבה, מרגישים חוסר שליטה והמוטיבציה יורדת. אחת הדרכים שמצאתי שעוזרות לי להתמקד ולהחזיר לי את השליטה הוא ניהול ודיבור עצמי! להיות בכאן והעכשיו, לזהות מה ב
מכירים את התלמידים שאומרים לכם משפטים כמו: אני בחיים לא אצליח בזה, אין סיכוי שאעבור את המבחן.. מכירים את ההרגשה שחוזרים מהעבודה וחושבים: היה לי יום זוועה שומעים לפעמים תלמידים שאומרים: לא היה לי כיף היום, הכל שעמם אותי..
מכירים את הרגע הזה שאתם עומדים בפקק תנועה ארוך ומייאש? שום דבר לא זז. פתאום, המכונית הראשונה משחררת מעט את הבלמים ומתקדמת מטר אחד קדימה. מיד אחריה, המכונית השנייה מתקדמת, ואז השלישית, הרביעית… ועד אליכם. פעולה קטנה אחת,
שנת הכן!! וואו..מאיפה להתחיל? כבר כמה שנים שבוער בי הצורך לעשות עוד! לפגוש עוד אנשים, להוציא עוד חומרים, להעביר עוד מהידע שלי לאחרים..לעשות עוד! אבל תמיד היה את הקול הקטן שאמר- תחכי, אולי זה לא הזמן, אולי את לא יודעת מספ
אנחנו רגילים לשמוע/ לומר לילדינו משפטים כמו די לבכות/ אין מה לפחד/ הכול בסדר/ לא צריך להיות עצובים רגשות לא נעימים אנחנו נוטים להבריח, להרחיק, לא לגעת. מתקשים לתת מקום לכעס, תסכול, פחד.. למה? כי לנו זה לא נעים. כי אנחנ